תנ"ך על הפרק - שמות כו - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

שמות כו

76 / 929
היום

הפרק

תבנית המשכן

וְאֶת־הַמִּשְׁכָּ֥ן תַּעֲשֶׂ֖ה עֶ֣שֶׂר יְרִיעֹ֑ת שֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֗ר וּתְכֵ֤לֶת וְאַרְגָּמָן֙ וְתֹלַ֣עַת שָׁנִ֔י כְּרֻבִ֛ים מַעֲשֵׂ֥ה חֹשֵׁ֖ב תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתָֽם׃אֹ֣רֶךְ ׀ הַיְרִיעָ֣ה הָֽאַחַ֗ת שְׁמֹנֶ֤ה וְעֶשְׂרִים֙ בָּֽאַמָּ֔ה וְרֹ֙חַב֙ אַרְבַּ֣ע בָּאַמָּ֔ה הַיְרִיעָ֖ה הָאֶחָ֑ת מִדָּ֥ה אַחַ֖ת לְכָל־הַיְרִיעֹֽת׃חֲמֵ֣שׁ הַיְרִיעֹ֗ת תִּֽהְיֶ֙יןָ֙ חֹֽבְרֹ֔ת אִשָּׁ֖ה אֶל־אֲחֹתָ֑הּ וְחָמֵ֤שׁ יְרִיעֹת֙ חֹֽבְרֹ֔ת אִשָּׁ֖ה אֶל־אֲחֹתָֽהּ׃וְעָשִׂ֜יתָ לֻֽלְאֹ֣ת תְּכֵ֗לֶת עַ֣ל שְׂפַ֤ת הַיְרִיעָה֙ הָאֶחָ֔ת מִקָּצָ֖ה בַּחֹבָ֑רֶת וְכֵ֤ן תַּעֲשֶׂה֙ בִּשְׂפַ֣ת הַיְרִיעָ֔ה הַקִּ֣יצוֹנָ֔ה בַּמַּחְבֶּ֖רֶת הַשֵּׁנִֽית׃חֲמִשִּׁ֣ים לֻֽלָאֹ֗ת תַּעֲשֶׂה֮ בַּיְרִיעָ֣ה הָאֶחָת֒ וַחֲמִשִּׁ֣ים לֻֽלָאֹ֗ת תַּעֲשֶׂה֙ בִּקְצֵ֣ה הַיְרִיעָ֔ה אֲשֶׁ֖ר בַּמַּחְבֶּ֣רֶת הַשֵּׁנִ֑ית מַקְבִּילֹת֙ הַלֻּ֣לָאֹ֔ת אִשָּׁ֖ה אֶל־אֲחֹתָֽהּ׃וְעָשִׂ֕יתָ חֲמִשִּׁ֖ים קַרְסֵ֣י זָהָ֑ב וְחִבַּרְתָּ֨ אֶת־הַיְרִיעֹ֜ת אִשָּׁ֤ה אֶל־אֲחֹתָהּ֙ בַּקְּרָסִ֔ים וְהָיָ֥ה הַמִּשְׁכָּ֖ן אֶחָֽד׃וְעָשִׂ֙יתָ֙ יְרִיעֹ֣ת עִזִּ֔ים לְאֹ֖הֶל עַל־הַמִּשְׁכָּ֑ן עַשְׁתֵּי־עֶשְׂרֵ֥ה יְרִיעֹ֖ת תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתָֽם׃אֹ֣רֶךְ ׀ הַיְרִיעָ֣ה הָֽאַחַ֗ת שְׁלֹשִׁים֙ בָּֽאַמָּ֔ה וְרֹ֙חַב֙ אַרְבַּ֣ע בָּאַמָּ֔ה הַיְרִיעָ֖ה הָאֶחָ֑ת מִדָּ֣ה אַחַ֔ת לְעַשְׁתֵּ֥י עֶשְׂרֵ֖ה יְרִיעֹֽת׃וְחִבַּרְתָּ֞ אֶת־חֲמֵ֤שׁ הַיְרִיעֹת֙ לְבָ֔ד וְאֶת־שֵׁ֥שׁ הַיְרִיעֹ֖ת לְבָ֑ד וְכָפַלְתָּ֙ אֶת־הַיְרִיעָ֣ה הַשִּׁשִּׁ֔ית אֶל־מ֖וּל פְּנֵ֥י הָאֹֽהֶל׃וְעָשִׂ֜יתָ חֲמִשִּׁ֣ים לֻֽלָאֹ֗ת עַ֣ל שְׂפַ֤ת הַיְרִיעָה֙ הָֽאֶחָ֔ת הַקִּיצֹנָ֖ה בַּחֹבָ֑רֶת וַחֲמִשִּׁ֣ים לֻֽלָאֹ֗ת עַ֚ל שְׂפַ֣ת הַיְרִיעָ֔ה הַחֹבֶ֖רֶת הַשֵּׁנִֽית׃וְעָשִׂ֛יתָ קַרְסֵ֥י נְחֹ֖שֶׁת חֲמִשִּׁ֑ים וְהֵבֵאתָ֤ אֶת־הַקְּרָסִים֙ בַּלֻּ֣לָאֹ֔ת וְחִבַּרְתָּ֥ אֶת־הָאֹ֖הֶל וְהָיָ֥ה אֶחָֽד׃וְסֶ֙רַח֙ הָעֹדֵ֔ף בִּירִיעֹ֖ת הָאֹ֑הֶל חֲצִ֤י הַיְרִיעָה֙ הָעֹדֶ֔פֶת תִּסְרַ֕ח עַ֖ל אֲחֹרֵ֥י הַמִּשְׁכָּֽן׃וְהָאַמָּ֨ה מִזֶּ֜ה וְהָאַמָּ֤ה מִזֶּה֙ בָּעֹדֵ֔ף בְּאֹ֖רֶךְ יְרִיעֹ֣ת הָאֹ֑הֶל יִהְיֶ֨ה סָר֜וּחַ עַל־צִדֵּ֧י הַמִּשְׁכָּ֛ן מִזֶּ֥ה וּמִזֶּ֖ה לְכַסֹּתֽוֹ׃וְעָשִׂ֤יתָ מִכְסֶה֙ לָאֹ֔הֶל עֹרֹ֥ת אֵילִ֖ם מְאָדָּמִ֑ים וּמִכְסֵ֛ה עֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים מִלְמָֽעְלָה׃וְעָשִׂ֥יתָ אֶת־הַקְּרָשִׁ֖ים לַמִּשְׁכָּ֑ן עֲצֵ֥י שִׁטִּ֖ים עֹמְדִֽים׃עֶ֥שֶׂר אַמּ֖וֹת אֹ֣רֶךְ הַקָּ֑רֶשׁ וְאַמָּה֙ וַחֲצִ֣י הָֽאַמָּ֔ה רֹ֖חַב הַקֶּ֥רֶשׁ הָאֶחָֽד׃שְׁתֵּ֣י יָד֗וֹת לַקֶּ֙רֶשׁ֙ הָאֶחָ֔ד מְשֻׁלָּבֹ֔ת אִשָּׁ֖ה אֶל־אֲחֹתָ֑הּ כֵּ֣ן תַּעֲשֶׂ֔ה לְכֹ֖ל קַרְשֵׁ֥י הַמִּשְׁכָּֽן׃וְעָשִׂ֥יתָ אֶת־הַקְּרָשִׁ֖ים לַמִּשְׁכָּ֑ן עֶשְׂרִ֣ים קֶ֔רֶשׁ לִפְאַ֖ת נֶ֥גְבָּה תֵימָֽנָה׃וְאַרְבָּעִים֙ אַדְנֵי־כֶ֔סֶף תַּעֲשֶׂ֕ה תַּ֖חַת עֶשְׂרִ֣ים הַקָּ֑רֶשׁ שְׁנֵ֨י אֲדָנִ֜ים תַּֽחַת־הַקֶּ֤רֶשׁ הָאֶחָד֙ לִשְׁתֵּ֣י יְדֹתָ֔יו וּשְׁנֵ֧י אֲדָנִ֛ים תַּֽחַת־הַקֶּ֥רֶשׁ הָאֶחָ֖ד לִשְׁתֵּ֥י יְדֹתָֽיו׃וּלְצֶ֧לַע הַמִּשְׁכָּ֛ן הַשֵּׁנִ֖ית לִפְאַ֣ת צָפ֑וֹן עֶשְׂרִ֖ים קָֽרֶשׁ׃וְאַרְבָּעִ֥ים אַדְנֵיהֶ֖ם כָּ֑סֶף שְׁנֵ֣י אֲדָנִ֗ים תַּ֚חַת הַקֶּ֣רֶשׁ הָֽאֶחָ֔ד וּשְׁנֵ֣י אֲדָנִ֔ים תַּ֖חַת הַקֶּ֥רֶשׁ הָאֶחָֽד׃וּֽלְיַרְכְּתֵ֥י הַמִּשְׁכָּ֖ן יָ֑מָּה תַּעֲשֶׂ֖ה שִׁשָּׁ֥ה קְרָשִֽׁים׃וּשְׁנֵ֤י קְרָשִׁים֙ תַּעֲשֶׂ֔ה לִמְקֻצְעֹ֖ת הַמִּשְׁכָּ֑ן בַּיַּרְכָתָֽיִם׃וְיִֽהְי֣וּ תֹֽאֲמִים֮ מִלְּמַטָּה֒ וְיַחְדָּ֗ו יִהְי֤וּ תַמִּים֙ עַל־רֹאשׁ֔וֹ אֶל־הַטַּבַּ֖עַת הָאֶחָ֑ת כֵּ֚ן יִהְיֶ֣ה לִשְׁנֵיהֶ֔ם לִשְׁנֵ֥י הַמִּקְצֹעֹ֖ת יִהְיֽוּ׃וְהָיוּ֙ שְׁמֹנָ֣ה קְרָשִׁ֔ים וְאַדְנֵיהֶ֣ם כֶּ֔סֶף שִׁשָּׁ֥ה עָשָׂ֖ר אֲדָנִ֑ים שְׁנֵ֣י אֲדָנִ֗ים תַּ֚חַת הַקֶּ֣רֶשׁ הָאֶחָ֔ד וּשְׁנֵ֣י אֲדָנִ֔ים תַּ֖חַת הַקֶּ֥רֶשׁ הָאֶחָֽד׃וְעָשִׂ֥יתָ בְרִיחִ֖ם עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים חֲמִשָּׁ֕ה לְקַרְשֵׁ֥י צֶֽלַע־הַמִּשְׁכָּ֖ן הָאֶחָֽד׃וַחֲמִשָּׁ֣ה בְרִיחִ֔ם לְקַרְשֵׁ֥י צֶֽלַע־הַמִּשְׁכָּ֖ן הַשֵּׁנִ֑ית וַחֲמִשָּׁ֣ה בְרִיחִ֗ם לְקַרְשֵׁי֙ צֶ֣לַע הַמִּשְׁכָּ֔ן לַיַּרְכָתַ֖יִם יָֽמָּה׃וְהַבְּרִ֥יחַ הַתִּיכֹ֖ן בְּת֣וֹךְ הַקְּרָשִׁ֑ים מַבְרִ֕חַ מִן־הַקָּצֶ֖ה אֶל־הַקָּצֶֽה׃וְֽאֶת־הַקְּרָשִׁ֞ים תְּצַפֶּ֣ה זָהָ֗ב וְאֶת־טַבְּעֹֽתֵיהֶם֙ תַּעֲשֶׂ֣ה זָהָ֔ב בָּתִּ֖ים לַבְּרִיחִ֑ם וְצִפִּיתָ֥ אֶת־הַבְּרִיחִ֖ם זָהָֽב׃וַהֲקֵמֹתָ֖ אֶת־הַמִּשְׁכָּ֑ן כְּמִ֨שְׁפָּט֔וֹ אֲשֶׁ֥ר הָרְאֵ֖יתָ בָּהָֽר׃וְעָשִׂ֣יתָ פָרֹ֗כֶת תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֑ר מַעֲשֵׂ֥ה חֹשֵׁ֛ב יַעֲשֶׂ֥ה אֹתָ֖הּ כְּרֻבִֽים׃וְנָתַתָּ֣ה אֹתָ֗הּ עַל־אַרְבָּעָה֙ עַמּוּדֵ֣י שִׁטִּ֔ים מְצֻפִּ֣ים זָהָ֔ב וָוֵיהֶ֖ם זָהָ֑ב עַל־אַרְבָּעָ֖ה אַדְנֵי־כָֽסֶף׃וְנָתַתָּ֣ה אֶת־הַפָּרֹכֶת֮ תַּ֣חַת הַקְּרָסִים֒ וְהֵבֵאתָ֥ שָׁ֙מָּה֙ מִבֵּ֣ית לַפָּרֹ֔כֶת אֵ֖ת אֲר֣וֹן הָעֵד֑וּת וְהִבְדִּילָ֤ה הַפָּרֹ֙כֶת֙ לָכֶ֔ם בֵּ֣ין הַקֹּ֔דֶשׁ וּבֵ֖ין קֹ֥דֶשׁ הַקֳּדָשִֽׁים׃וְנָתַתָּ֙ אֶת־הַכַּפֹּ֔רֶת עַ֖ל אֲר֣וֹן הָעֵדֻ֑ת בְּקֹ֖דֶשׁ הַקֳּדָשִֽׁים׃וְשַׂמְתָּ֤ אֶת־הַשֻּׁלְחָן֙ מִח֣וּץ לַפָּרֹ֔כֶת וְאֶת־הַמְּנֹרָה֙ נֹ֣כַח הַשֻּׁלְחָ֔ן עַ֛ל צֶ֥לַע הַמִּשְׁכָּ֖ן תֵּימָ֑נָה וְהַ֨שֻּׁלְחָ֔ן תִּתֵּ֖ן עַל־צֶ֥לַע צָפֽוֹן׃וְעָשִׂ֤יתָ מָסָךְ֙ לְפֶ֣תַח הָאֹ֔הֶל תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֑ר מַעֲשֵׂ֖ה רֹקֵֽם׃וְעָשִׂ֣יתָ לַמָּסָ֗ךְ חֲמִשָּׁה֙ עַמּוּדֵ֣י שִׁטִּ֔ים וְצִפִּיתָ֤ אֹתָם֙ זָהָ֔ב וָוֵיהֶ֖ם זָהָ֑ב וְיָצַקְתָּ֣ לָהֶ֔ם חֲמִשָּׁ֖ה אַדְנֵ֥י נְחֹֽשֶׁת׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
שש משזר. תני, כל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן אמדין טומאת אהל, שאם האהל עצמו מאהיל על הטומאה היינו שהמת תחתיו ואע"פ שלא נגעה בו הטומאה הוי זה האהל אבי אבות הטומאה ומטמא לנוגע בו אפי' מאחוריו טומאת שבעה, דכתיב (פ' חקת) והזה על האהל, והוי כבגדים וכלים שנגעו במת, ולאחר שהוציאו הטומאה מתוכו הו"ל צד פנימי אבי אבות וצד חיצון אב הטומאה מדנגע צד חיצון בצד פנימי והוי ככלים שנגעו בכלים שנגעו במח, ועיין בתוי"ט פ"ז מ"ב דאהלות, וכל זה אם האהל מבגד או מעור או משק מילי דפשתן דרק בכזה נקרא אהל וכפי שיתבאר, אבל אם היה האהל מנסרים או של עצם או של מתכת הרי הוא כבית וטהור, חוץ מן הפשתן דהוי כבגד וטמא, ואע"פ שפשתן נקרא עץ כדכתיב ביהושע ג' ותטמנם בפשתי העץ בכ"ז טמא האהל, כדמפרש. , מנלן, א"ר אלעזר מן המשכן למדו בדפשתן נקרא אהל. , דכתיב ואת המשכן תעשה עשר יריעות, שש משזר וכתיב (יחזקאל מ"ד) פארי פשתים יהיו על ראשו, אתה למד שש משש ושש מפארי ופארי מפארי גדרשה זו כפי הנראה נלקתה בחיסור וקצור נמרץ, ולמען השלימה צריך להקדים לה הדרשה שבאה בענין זה בבבלי שבת כ"ח א' ג"כ בשם ר' אלעזר ושם צריך לסיים בדרשה זו שלפנינו יען כי גם שם חסרה וקצרה ואז גם בבבלי גם בירושלמי תבאנה הדרשות בתכלית באורן וכונתן, וז"ל הגמ' שם, מנה"מ, אמר ר"א, גמר אהל אהל ממשכן, כתיב הכא (פ' חקת) זאת התורה אדם כי ימות באהל וכתיב התם (פ' פקודי) ויפרש את האהל על המשכן, מה להלן של פשתן קרוי אהל אף כאן של פשתן קרוי אהל, ע"כ. ופירש"י יליף ממשכן דלא הוי בוה שום יוצא מן העץ אלא פשתן כדכתיב עשר יריעות שש משזר, עכ"ל. ואמנם עדיין אינו מבואר מנ"ל דשש היינו פשתן, ואת זה יליף בירושלמי כאן בגז"ש שש משש ושש מפארי ופארי מפארי כמבואר. ובאור הענין, דכאן כתיב עשר יריעות שש משזר ובפרשת תצוה כתיב ואת פארי המגבעות שש, ושש דגבי פארי המגבעות ילפינן בסמיכות מפארי דכתיב גביה, ושוב ילפינן פארי דכתיב במגבעות מפארי דכתיב ביחזקאל (מ"ד) ג"כ גבי מגבעות דכתיב ביה מפורש פארי פשתים אלמא דשש היינו פשתן. ולפי"ז מבואר דבירושלמי שלפנינו חסר תחלת הענין דברי הבבלי והוא הגז"ש אהל אהל, ובבבלי חסר בסוף הענין דברי הירושלמי והוא הגז"ש של שש שש וכו' כדמפרש וכמש"כ, והמפרשים לא בארו בזה די הצורך, וע"ע בזבחים י"ח ב', ודו"ק. .
(ירושלמי שבת פ"ב ה"ג) מעשה חשב. וכתיב (פ׳ ל"ו) מעשה רקם, א"ר אלעזר, שרוקמין במקום שחושבין דכלומר שבתחלה מצייר הצורה על הבגד ע"י צבע ואח"כ רוקמה במחט, ונקרא זה מעשה חושב מפני שדרך המצייר להשקיע מחשבתו במלאכתו שתצא מתוקנת. .
(יומא ע"ב ב') מעשה חשב. תני משמיה דר' נחמיה, מהו מעשה חשב – מעשה אורג, לפיכך שני פרצופין הכי לכל יריעה היו שתי קירות והיו נראות שתי צורות על שתי קירותיה משונות אשה מרעותה כפי שיתבאר בדרשה הבאה, והיה צריך לעשות במלאכת מחשבת. .
(שם שם) מעשה חשב. אתמר, ר' יהודה ור׳ נחמיה, חד אמר מעשה חושב ארי מכאן וארי מכאן, וחד אמר ארי מכאן ונשר מכאן והעתקנו כפי הגהת הגר"א, ועי' במל"מ פ"ח הט"ז מכלהמ"ק גירסות שונות בענין זה. .
(ירושלמי שקלים פ"ח ה"ב) ארך היריעה האחת. איזו קשירה היתה במשכן זר"ל משום דכל אבות מלאכות האסורות בשבת ילפינן ממלאכות שהיו במשכן, ואחת מאבות מלאכות דשבת היא קשירה, וא"כ צריך למצוא ענינו במשכן, ועל זה פריך היכן מצינו קשירה במשכן. , א"ר יוסי בר חנינא, מאורגי יריעות למדו, מאי טעמא, ארך היריעה האחת – שתהא כולה אחת, נפסק היה קושרו חר"ל שתהא היריעה נארגת באחת ולא שיארגו חתיכות חתיכות ואח"כ יתפרן יחד ולא היו החוטין ארוכין כל כך והיו צריכין לקשור. .
(ירושלמי שבת פ"ז ה"ב) שמנה ועשרים באמה. שדי אורכייהו לפותיא דמשכן כמה הוי – עשרים ותמני, דל עשר לאיגרא טר"ל אחר שתחשב האורך לרוחב המשכן ישאר עשר לרוחב חלל המשכן שהוא עשר אמות. פשו להו תשע להאי גיסא ותשע להאי גיסא ומנליא אמה דאדנים יקאי אליבא דר' יהודה בסמוך פסוק כ"ד דהקרשים היו מלמטן עוביין אמה ומלמעלן כלין והולכין עד כאצבע הרי אינם ממעטין ביריעות וכשפורשן לרוחב המשכן נופלות ט' אמות לצפון ומכסין ט' אמות לקרשים מבחוץ ואמה של אדנים מגולה, שהאדנים גבהן אמה וחלולין הם, והקרשים חרוצים למטה באמצע חצי אמה רוחב בגובה אמה ונשאר חצי אמה לכאן וחצי אמה לכאן והן שתי ידות לקרש האחד ומחסר מן הידות מבחוץ ומשני צדיהן לרכוב על עובי דופני האדן כשנועץ שתי הידות בשני אדנים כדי שיהיו הקרשים תכופות ומשולבות אשה אל אחותה ולא יהא עובי האדן מפסיק ביניהם. .
(שבת צ"ח ב׳) עשתי עשרה. אמר רב אשי, מניין שכל המוסיף גורע דכתיב עשתי עשרה יאדל עי"ן מעשתי עשרה והוי ליה שתים עשרה, ועיין בפרשה הקודמת בפסוק (י') אמתים וחצי ארכו דרשה כזו. .
(סנהדרין כ"ט א׳) שלשים באמה. שדי אורכייהו לפותיא דמשכן כמה הוי – תלתין, דל עשר לאיגרא, פשו להו עשר להאי גיסא ועשר להאי גיסא ומכסיא אמה דאדנים יביריעות עזים אלו הן ירועות העליונות הפרוסות על יריעות התחתונות, העליונות קרויות אהל כלומר לגג ומכסה והתחתונות קרויות משכן עצמו שהן לנוי תכלת וארגמן ותולעת שני, וכשתחשוב עשר לאיגרא שהוא לרוחב חלל הנישכן שהוא עשר אמות, נשארו עשר להאי גיסא ועשר להאי גיסא ומכסיא אמה דאדנים שנשארת מגולה מן התחתונות יכסוה העליונות. .
(שבת צ"ח ב׳) ועשית מכסה. תניא, ר׳ יהודה אומר, שני מכסאות היו אחד של עורות אילם מאדמים ואחד של עורות תחשים יגר"ל לא שהיה מכסה אחד חציו של אילם וחציו של תחשים, אלא שנים היו, ונראה דיליף כן מכפל לשון מכסה, וכמ"ש כהאי גונא בבכורות ה' ב' אך בכור שור בכור כשב ובכור עז, שיהיה הוא שור ובכורו שור, הוא כשב ובכורו כשב, וכן שם נ"ג ב' אין תורמין ממין על שאינו מינו דאמר קרא כל חלב יצהר וכל חלב תירש ודגן, תן חלב לזה וחלב לזה, וה"נ מכסה עורות אילם ומכסה עורות תחשים דרשינן מכסה מזה ומכסה מזה. .
(שבת כ"ח א׳) הקרשים למשכן. [אין טומאת אהל נוהגת אלא באהל ארוג ועור ידדאהל הנעשה מהם והמת תחתיו מקבל טומאה גם האהל עצמו וצריך להטבילו. אבל של קרשים לא, מאי טעמא] דכתיב ועשית את הקרשים למשכן משכן קרוי משכן [ומשכן קרוי אהל] ואין קרשים קרויין משכן טור"ל דלעיל בפסוק א' כתיב ואת המשכן תעשה עשר יריעות שש משזר וגו' משמע דזה גופא נקרא משכן, משא"כ כאן כתיב ועשית את הקרשים למשכן משמע דקרשים לבד אינם נקראים משכן, ולכן אינו מטמא טומאת אהלים דמשכן אקרי אהל כדכתיב (פ' פקודי) את משכן אהל מועד וכתיב (ר"פ חקת) אדם כי ימות באהל. ומה שהוספנו במוסגר ומשכן קרוי אהל כן הוא בש"ס כת"י, ומשמע מרש"י שלפניו היתה גירסא זו בגמ', וכן נכון משום דתבות אלו משלימות תכלית הראיה. .
(שם שם) עצי שטים עומדים. מהו עומדים, שמעמידים את צפויים טזהצפוי של זהב קבוע בהן במסמרות של זהב כדכתיב (פ' כ"ט) ואת הקרשים תצפה זהב ולא היה עושה טס ארוך כמדת הקרש שיעמוד מאליו. לשון אחר פירש"י שלא התליעו ולא נפל צפויין. , דבר אחר עומדים, שמא תאמר אבד סברם ובטל סכויין ת"ל עומדים – שעומדים לעולם ולעולמי עולמים יזר"ל שמא תאמר דמשנגנז אהל מועד ונגנזו הם עמו כמ"ש בסוטה ט' א' משנגנז מקדש ראשון נגנז אהל מועד קרשיו קרסיו ובריחיו וכו', ואבדה התקוה והתוחלת שאנו סוכין וצופין להן ת"ל עומדים שעומדים לעולם ולעולמים, ופשוט דמדייק יתור לשון עומדים, ודריש שתהיה להם עמידה עולמית. .
(יומא ע"ב א׳) עצי שטים עומדים. אמר חזקיה אמר ר׳ ירמיה משום ר' שמעון בן יוחאי, כל המצות כולן אין אדם יוצא בהן אלא דרך גדילתן שנאמר עצי שטים עומדים שעומדים דרך גדילתן יחמדייק יתור הלשון עומדים כמש"כ באות הקודם, ודריש שעומדים דרך גדילתן שיהיה צד העץ של השורש למטה וצד ראש העץ למעלה, וכן לכל המצות דשייך בהו ענין זה, כגון לולב והדס וערבה. .
(סוכה מ"ה ב׳) ושני קרשים וגו'. והא כיון דהקרשים עוביין אמה ומלמעלה כלין והולכין עד כאצבע יטכבדרשה הבאה. , הא האי עייל ונפיק כדכיון דקרש אחד שבדרום ושבצפון למעלה כלה בעביו וקרש ההוא ניתן במקצוע רוחב אמה וחצי, נמצא רוחב הקרש של מקצוע בולט ויוצא לדרום מלמעלה חוץ מעביו של דרומי וכן לצפון. אלא דשפי ליה כי טורין כאר"ל דשפי להו לרוחב ב' קרשים שבמקצוע ומקצרן למעלה מרחבן שלא יהיו בולטין וכמו ההרים המשופעים משני הצדדים, ובערוך גורס כטריז, והוא לשון פרסי על דבר שרחב ומתקצר והולך למעלה. .
(שבת צ"ח ב׳) ויחדו יהיו תמים. ת"ר, קרשים מלמטן עוביין אמה ומלמעלן כלין והולכין עד כאצבע, שנאמר יהיו תמים על ראשו ולהלן הוא אומר (יהושע ג׳) תמו נכרתו כבור"ל מה תמו הנאמר שם ענינו כליה אף תמים דהכא לשון כליה. , ומאי יחדו, דלא לשלחופינהו מהדדי כגר"ל שלא לנתקם אחד לפנים ואחד לחוץ אלא מושיב הקרשים מכוונים זה אצל זה שיעמדו מכוונים עוביו של זה כנגד עוביו של זה, וזו דעת ר' יהודה, ור' נחמיה מפרש בענין אחר, והעתקנו כדעת ר' יהודה ע"פ הכלל ר' יהודה ור' נחמיה הלכה כר"י. .
(שם שם) והבריח התיכון. תני, בנס היה עומד כדדכיון שהקרשים כולם נתונים באדנים לצפון ולמערב ולדרום היה נותנם ומבריח לשלשת הרוחות, ואין לך אומן יכול לעשות כן, ובנס היה נכפף מאליו, ובברייתא דמלאכת המשכן מבואר דלא על פי נס עמד אלא שהיו חמשה בריחים, שנים למעלה, אחד מתחיל מתחלת ארך המשכן עד חציו והשני מתחיל משם ואילך עד סוף הרוח, וכן למטה היו שני בריחים באופן כזה, אבל האמצעי היה הולך מרוח מזרח עד רוח מערב, והיינו מן הקצה אל הקצה ולא היה מקיף כל שלש הרוחות. .
(שבת צ"ח ב׳) את המשכן כמשפטו. וכי יש משפט לעצים, אלא קרש שזכה להנתן בצפון ינתן בצפון, בדרום – ינתן בדרום כהדהלשון כמשפטו משמע ששופט הוא, והו"ל לכתוב כמשפט או כאשר הראית בהר כמש"כ לשון זה בסוף פרשה הקודמת, ולכן דריש שתשמור משפט סידורם כפי אשר יסדרו אותם בתחלה וכדמפרש. ויליף בירושלמי כאן מזה בנוגע למדות בני אדם שלא ישלול אדם מחבירו איזה זכות כבוד וגדולה שזכה זה לרכוש לו, יעו"ש, ובירושלמי סוף הוריות. .
(ירושלמי שבת פי"ב ה"ג) והבדילה הפרוכת. פרוכת אחת. והני מילי במשכן, אבל במקדש שני דלא הוו אמה טרקסין ואסתפוק להו לחכמים בקדושתייהו אי כלפנים או כלחוץ ועבוד שתי פרכות כוהבאור הוא, כי בבית ראשון היה כותל מבדיל בין הקודש ובין קה"ק ועביו אמה, וכשבנו את הבית השני נסתפק להם אם עובי הכותל היה ממדת הקודש או ממדת קודש הקדשים, ולפיכך עשו קה"ק ארכו עשרים אמה תמימות ואת הקודש ארבעים אמה תמימות, והניחו אמה יתירה בין הקודש ובין קה"ק, ולא בנו כותל בבית שני אלא עשו שתי פרוכת אחד מצד הקודש ואחד מצד קה"ק וביניהן אמה כנגד עובי הכותל שהיה במקדש ראשון אבל במשכן לא היתה שם אלא פרוכת אחת בלבד, וכמשמעות הכתוב שלפנינו, ובפירש"י כאן יש ט"ס ולכן אין הדברים מבוארים, ולפי מש"כ הענין מבואר. .
(יומא נ"א ב׳) בין הקדש. מכאן דהיכל כולו נקרא קודש כזועיין עוד מענין זה לפנינו בפ' אחרי בפסוק ואל יבא בכל עת אל הקודש. –
ודע דבתשובת הרא"ש ח"ג סי' ש' למד מלשון והבדילה הפרוכת דוילון הוי מחיצה, יעוי"ש. ואמנם לכאורה אין ללמוד מכאן על כל וילון אלא על כזה שעביו טפח כמבואר במשנה ושקלים פ"ח מ"ה), ואולי לא קאי אלא על בית שני והפסוק והבדילה הפרוכת דקאי אמשכן לא היה כזה. .
(מנחות כ"ז ב׳) המנרה נכח השלחן. תניא, שולחן בצפון משוך מן הכותל שתי אמות ומחצה כחמרוחק מן הכותל צפוני שתי אמות ומחצה שיעור דרך שני כהנים זה אצל זה המסדרין שתי מערכות של לחם הפנים בשבת ומצותו לסלקן ולסדרן יחד וארבעה נכנסים שנים מצד זה של שלחן לסלק את המערכה הישנה של לחה"פ ושנים מצד זה של שלחן לסדר הלחם החדש. ומנורה בדרום משוכה מן הכותל שתי אמות ומחצה, ומזבח ממוצע ועומד באמצע ומשוך כלפי חוץ קמעא, ונוקמי להדייהו, כיון דכתיב ואת המנורה נוכח השלחן, בעינן דחזו אהדדי כטר"ל ולכן משוך המזבח כלפי חוץ קמעא משום דבעינן שלחן נוכח המנורה וכיון שמושך המזבח מעט כלפי חוץ לצד מזרח נמצא צד השלחן והמנורה הנוטים למערב רואין זו את זו. .
(יומא ל"ג ב׳) מעשה רוקם. וכתיב (פ׳ א׳) מעשה חושב, א"ר אלעזר שרוקמין במקום שחושבין לעיין מש"כ לעיל בפסוק א' אות ד' וצרף לכאן. .
(יומא ע"ב ב') מעשה רוקם. תני משמיה דר׳ נחמיה, מהו מעשה רוקם – מעשה מחט, לפיכך פרצוף אחד לאר"ל לא כמעשה חושב לעיל בפסוק א' ששם היו שתי צורות שונות בולטות אחת מצד זה ואחת מצד זה, לפעמים מצד זה ארי ומצד זה נשר אלא רוקם הוי כצורתו מכאן כך צורתו מכאן. .
(שם שם) מעשה רוקם. אתמר, ר׳ יהודה ור' נחמיה. חד אמר מעשה רוקם ארי מכאן וחלק מכאן וחד אמר ארי מכאן וארי מכאן לבהעתקנו ע"פ הגהת הגר"א, ועיין במל"מ פ"ח הט"ז מכלי המקדש גירסות שונות בענין זה. .
(ירושלמי שקלים פ"ח ה"ב)

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך